המשפחות שלא עזבו: הבילדיין של פאס

בפאס יש משפחות מוסלמיות שהמוצא היהודי שלהן אינו סוד. הוא מודפס, בערבית, במרוקו, ויש לו שם: בילדיין.

זה לא סיפור על מי שנעלם. זה סיפור על מי שנשאר.

הברירה

במאה ה-15 עברו יהודי פאס מהעיר העתיקה אל רובע חדש בפאס אל-ג'דיד, הרובע שייקרא מלאח. המחקר האדריכלי המקיף ביותר שנעשה על הרובע לוקח את שנת 1438 כנקודת הפתיחה. חוקרים אחרים חלוקים וטוענים שההעברה התרחשה בשלבים לאורך התקופה המרינית, ולא ביום אחד.

המחלוקת על התאריך לא משנה את מה שקרה למי שנשאר מאחור.

חלק מבתי האב היהודיים לא רצו לעזוב. הבתים היו שם, העסקים היו שם, והרובע החדש היה מחוץ לחומות שהם הכירו. הם בחרו באפשרות השנייה שהייתה על השולחן: להתאסלם, ולהישאר במקום.

השם שמספר את כל הסיפור

הקבוצה שנוצרה מהבחירה הזאת קיבלה שם. קראו להם בילדיין, ובערבית פירוש המילה הוא פשוט "המקומיים". אלה שמכאן. אלה ששייכים.

וקראו להם גם מהאג'ירון, "המהגרים". לא כי עברו עיר, אלא כי עברו דת.

שני השמות דבקו באותה קבוצה בעת ובעונה אחת, וזו בדיוק הנקודה. הם היו המקומיים ביותר בפאס, ובכל זאת המשיכו לסמן אותם כמי שהגיעו מאיפשהו. בעיתונות המרוקאית מופיעים גם השמות בלדיין ואסלאמיין, ומקורות מרוקאיים מציינים שזו הייתה הקבוצה שהתקשתה יותר מכולן להתקבל.

מי שהתאסלם כדי לא לעזוב את הבית קיבל את הבית, ולא קיבל את השקט.

מה קרה להם אחר כך

לא מה שהיינו מנחשים.

הבילדיין לא נבלעו בשוליים. הם הפכו לסוחרים גדולים, לאנשי משא ומתן בינלאומי, ולאנשי ספר ומשפט. חלק מהמשפחות הפאסיות הידועות ביותר צמחו מהקבוצה הזאת, ומרוקו יודעת את זה בפומבי.

ומכאן מגיע פרט אחד שקשה לשכוח. הפקיה עבד א-סלאם ג'סוס מפאס סירב לחתום על הרישומים שהכפיפו את החרטין, תושבים שחורים בני חורין, לגיוס אל צבא העבדים של הסולטאן מולאי איסמאעיל. מחקר מרוקאי שפורסם ב-2023 מתאר את הפרשה במפורש: סירוב, ואז חיסול. איש דת מפאס שילם בחייו על סירוב לחתום שאדם חופשי הוא עבד.

למה אנחנו לא מדפיסים את השמות

המחקר האקדמי מפרט שמות משפחה. גם העיתונות המרוקאית עשתה את זה.

אנחנו לא נעשה את זה כאן, ובכוונה.

רשימת שמות בעברית שאומרת "אלה יהודים שהתאסלמו" נקראת אחרת לגמרי כשהמשפחות האלה חיות, עובדות ומגדלות ילדים בפאס היום. מוצא הוא של אנשים, לא של קוראים סקרנים. מי שרוצה את הרשימה ימצא אותה במחקר שמופיע במקורות למטה, במקומה, עם ההקשר שלה, ובשפה שבה נכתבה.

ובמיוחד: אין לקשור את הסיפור הזה לאיש ציבור מרוקאי חי. זה לא מאומת, וזה גם לא עניינו של אף אחד.

ומה שהגנטיקה מצאה ב-2026

בסוף מאי 2026 פורסם מחקר על השושלות האבהיות של יהודי מרוקו. הוא מצא שש שושלות משותפות ליהודים מרוקאים ולמוסלמים מרוקאים, לפי כרומוזום Y, הכרומוזום שעובר מאב לבן.

בשתיים מהן, האב הקדמון המשותף מתוארך לסביבות שנת 1188, בערך תקופת האלמוהדים, שבה נכפתה המרת דת על יהודי המגרב. החוקרים עצמם מסייגים וכותבים שרווחי הסמך רחבים מכדי לייחס את הממצא לתקופה בוודאות, וזה סיוג שהוגן להביא אותו יחד עם הממצא עצמו.

ובאותה שושלת נמצא ממצא חד הרבה יותר: אחד המשתתפים המוסלמים נראה כצאצא של כהן יהודי מרוקאי שהתאסלם אי שם בין 1890 ל-1910.

וצריך לומר את זה בבירור: המחקר הזה אינו עוסק בבילדיין בשמם, והוא אינו מוכיח דבר על משפחה מסוימת. הוא מודד תופעה רחבה יותר, והתופעה הזאת קיימת. אבל הוא מראה שמה שקרה בפאס לא היה חד פעמי, ושהוא לא הסתיים במאה ה-15.

ומה רואים מזה כשמטיילים

כלום, וזה בדיוק העניין.

אין אתר בילדיין. אין שלט. אין סיור. הבחירה הזאת לא הותירה מבנה, כי כל מהותה הייתה להישאר בתוך המבנים שכבר היו שם.

מה שכן אפשר לראות זה את הצד השני של אותה ברירה. המלאח של פאס נמצא בתוך פאס אל-ג'דיד, שנכללת באתר המורשת העולמית של אונסק"ו, והוא המקום שאליו הלכו מי שבחרו לעזוב את הבית ולא את הדת. כשעומדים בסמטאות שלו כדאי לזכור שהרובע הזה נוצר מהחצי האחד של החלטה, ושהחצי השני נשאר מעבר לחומה, בבתים, עם שמות משפחה שלא השתנו.

"היהודים עזבו את מרוקו" הוא משפט נכון וחלקי. חלק מיהודי פאס מעולם לא עזבו את פאס.