חוזה עם מלך אנגליה, וגזר דין שרפה

ב-23 בינואר 1721 נחתם בפאס חוזה שלום ומסחר בין מרוקו לבריטניה. חמישה עשר סעיפים. מהצד הבריטי ניהל את המשא ומתן צ'ארלס סטיוארט, השליח לחצרו של הסולטאן מולאי איסמאעיל.

ומהצד המרוקאי, אחד ממיופי הכוח של הסולטאן היה יהודי ממקנס.

שמו משה בן עטר.

מי הוא היה

בן עטר נולד בסלא, למשפחה שהייתה ידועה גם בלמדנות רבנית וגם בכישרון עסקי. אביו עבר למקנס, ושם מת ב-1701.

הדרך שלו למעלה לא הייתה נעימה. בתחילתה הוא שירת בתארודנת אצל מולאי זידאן, בנו של הסולטאן, וסבל שם התעללות קשה.

ואז השתנה משהו. בעזרתה של לאלה זידאנה, אמו של הסולטאן איסמאעיל, הוא הגיע לחצר ונעשה איש אמון.

מה הוא עשה שם

הוא ניהל משא ומתן מדיני בשם ממלכת מרוקו.

המקורות מתארים אותו כאחד ממיופי הכוח של הסולטאן שהביאו לכריתת חוזה השלום עם ג'ורג' הראשון מלך אנגליה ב-1721. הוא עבד על זה עם שותף בשם ראובן בן קיקי, במשך כמה שנים. מכתב מנובמבר 1718, מסאוטה, מתעד את המעורבות שלו במשא ומתן.

תעצרו רגע. אנחנו מדברים על יהודי במרוקו של המאה השמונה עשרה, שיושב מול נציגי הכתר הבריטי ומנסח סעיפים בשם הסולטאן.

וב-1724 הוא מונה לנגיד יהודי הממלכה, אחרי מותו של אברהם מימראן.

ואותה שנה בדיוק

במרץ 1724 הורה הסולטאן לשרוף את משה בן עטר.

הוא ניצל. במקום ההוצאה להורג הוטל עליו קנס של עשרים ככרי כסף.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. ב-1717 הוטל עליו קנס של חמישים ככרי כסף, ואחר כך עוד קנס של עשרים וחמישה.

באותה שנה שבה הוא מונה לעמוד בראש יהודי הממלכה, הוא כמעט הוצא להורג בשרפה בפקודת אותו שליט.

וזה בדיוק העניין, וזה לא סיפור על גבורה

קל מאוד לספר את זה כסיפור על יהודי שהצליח.

זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שהשניים האלה, החוזה עם מלך אנגליה וגזר דין השרפה, הם לא שני פרקים בחיים של אדם אחד. הם אותו פרק.

הסוחר היהודי בחצר הסולטאן היה נכס. הוא ידע שפות, היה לו אשראי, היו לו קשרים בנמלי אירופה, והוא יכול היה לנהל משא ומתן שאיש אחר לא יכול היה לנהל. ובדיוק בגלל זה הוא גם היה כיס. קנס של חמישים ככרי כסף אינו עונש, הוא גבייה.

מי שאין לו הגנה משפטית עצמאית, כל מה שהוא צובר הוא פיקדון של השליט. אפשר לקחת אותו בכל רגע, ואפשר גם לקחת את החיים ואז להסתפק בכסף.

זה התיאור המדויק של מעמדם של יהודי החצר במרוקו של אותה תקופה, והוא מדויק גם כשהוא לא נעים.

ומה זה אומר על מקנס

מקנס של מולאי איסמאעיל הייתה בירה. וכשעיר היא בירה, המסחר הבינלאומי עובר בה, והסוחרים שמנהלים אותו יושבים בה.

חלק מהם היו יהודים, והם ישבו במלאח שנבנה ב-1679.

זו לא הערת שוליים לתולדות העיר. אדם שגר במלאח של מקנס ניסח סעיפים בחוזה בין שתי מדינות. וכשעומדים היום בסמטאות של הרובע הזה, כדאי לדעת שזה מה שיצא ממנו.

ולמטייל

אין מה לראות. אין בית של משה בן עטר, אין שלט, ואין מוזיאון.

מה שיש זה מלאח, ובית קברות, ובתי כנסת, ועיר שהייתה בירה ואינה עוד.

וזה בעצם כל מה שצריך לדעת על מקנס: היא הייתה מרכז העולם המרוקאי למשך חמישים שנה, והיום עוברים בה בדרך לפאס.