ערב סוכות 1950: הלילה שבו הנהר עלה על ספרו

בערב של 25 בספטמבר 1950 עלה נהר האגאי על גדותיו ונכנס לתוך ספרו.

לפי הדיווח הטכני שנכתב באותם ימים, בשעה 19:50 המים הפסיקו לעלות והתחילו לרדת, בשניים או שלושה סנטימטרים. זו השעה שבה השיא עבר. עד אז כבר לא היה מה לעשות.

כשישים מבנים ובתים על גדת הנהר קרסו. השיטפון גבה כשלושים חיי אדם. והעיר התחתונה, כלומר המדינה והמלאח, ספגה את המכה הקשה ביותר. המים פרצו את הביצורים והפילו בתים.

ואז בדקנו את התאריך

25 בספטמבר 1950 לפי הלוח העברי הוא י"ד בתשרי התשי"א.

ערב סוכות.

בדקנו את זה בעצמנו, בהמרה של הלוח, ולא הסתמכנו על אף מקור מקומי. בזמן שהמים עלו, אלפי אנשים בעיר התחתונה היו באמצע ההכנות לחג. סוכות שנבנות, אוכל שמתבשל, בתים שנפתחים לקראת ארבעה עשר בתשרי בערב.

ואז הנהר נכנס לתוך זה.

למה ספרו, ולמה זה חשוב

כאן צריך להסביר מה הייתה ספרו, כי בלי זה קשה להבין את גודל האובדן.

האנתרופולוג האמריקאי קליפורד גירץ חקר את ספרו לעומק, והנתון שהוא נותן חד מאוד. בין 1880 ל-1948 בערך, היהודים היוו כארבעים אחוזים מאוכלוסיית העיר, ושמונים אחוזים מכוח העבודה המסחרי שלה.

ובפירוט מוקדם יותר: סביב שנת 1900, מתוך כשבע מאות איש שפעלו בפונדוקים של העיר, לא יותר ממאה היו מוסלמים. כל השאר היו יהודים.

תעצרו רגע על המספר הזה. מדובר בעיר מרוקאית שהמסחר בה היה ברובו הגדול יהודי. לא רובע יהודי שנצמד לעיר מרוקאית, אלא עיר שהכלכלה שלה נשענה על הקהילה היהודית.

וגירץ מסמן את 1948 כסוף התקופה הזאת. השיטפון הגיע שנתיים אחרי כן.

ומה שאסור לומר כאן

קל מאוד לכתוב עכשיו שהשיטפון הוא מה ששבר את הקהילה, ושבגללו היהודים עזבו.

אין לנו מקור שאומר את זה, ולכן אנחנו לא כותבים את זה.

עזיבת יהודי מרוקו הייתה תהליך רחב, ארוך ורב סיבות, והוא התרחש בכל הערים ולא רק בעיר אחת שנהר עלה עליה. מה שכן אפשר לומר בוודאות: המכה נחתה על הקהילה בשלב שבו היא כבר הייתה בתנועה, ובלילה שבו כל בית בעיר התחתונה היה עסוק בהכנות לחג.

זה הפרש עצום בין "הנהר גירש את היהודים" לבין מה שקרה באמת, וההפרש הזה הוא כל ההבדל בין כתבה לבין סיפור מחזור.

מה יש בספרו היום

ספרו יושבת דרומית לפאס, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון, וכמעט אף אחד לא עוצר בה.

מה שכן שמר על שמה זה הדובדבנים. פסטיבל הדובדבנים של ספרו התקיים לראשונה ב-1920, וב-2012 הוא נרשם ברשימה הייצוגית של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו.

התיאור הרשמי של אונסק"ו נחמד דווקא בפרוזאיות שלו: שלושה ימים ביוני, תהלוכה עם להקות, מוזיקה עירונית וכפרית, מצעד, ומלכת דובדבנים שנבחרת בתחרות ומחלקת דובדבנים לקהל. נשים אומנות מייצרות כפתורי משי לשמלות המסורתיות, המגדלים מספקים את הפרי, ומועדוני הספורט המקומיים מתחרים.

זה לא אירוע שנבנה לתיירים. זו עיר שחוגגת את עצמה, ובמקרה יש לה תעודה מאונסק"ו.

ומה שכדאי לקחת מזה

הנהר עדיין שם. הוא חוצה את העיר, והמדינה והמלאח יושבים עליו משני הצדדים.

כשעומדים על הגשר בספרו כדאי לדעת שני דברים. שהעיר הזאת הייתה מרכז מסחרי שהקהילה היהודית החזיקה בו את רוב הפעילות במשך שבעים שנה לפחות, ושבערב אחד בספטמבר 1950, בזמן שכולם הכינו סוכות, הנהר הזה הרג כשלושים אנשים והפיל שישים בתים.

אין שם שלט שמספר את זה.