הצעדה הירוקה: כ-350 אלף מרוקאים בלי נשק, ויהודי מפאס שהלך איתם

במרץ 1965 עצרה המשטרה של מרוקו בקזבלנקה יהודי מפאס בשם סימון לוי. לפי האחיין שלו, הוא הוכה שמונה ימים וקיבל מכות חשמל. עשר שנים אחר כך, אותו אדם הלך למדבר בשביל אותו מלך, יחד עם כ-350 אלף מרוקאים, בלי נשק.

כדי להבין למה, צריך להתחיל בלילה אחד של אוקטובר 1975.

הלילה שבו המלך עלה לרדיו

הסהרה שמדרום למרוקו הייתה אז בידי ספרד. ב-16 באוקטובר 1975 פרסם בית הדין הבינלאומי בהאג חוות דעת על השטח. בית הדין מצא קשרי נאמנות בין הסולטאן של מרוקו לבין חלק מהשבטים בסהרה, אבל לא מצא קשר של ריבונות על האדמה.

באותו לילה עלה חסן השני לרדיו ולטלוויזיה, וקרא לעם לצאת ברגל לסהרה. המסר שלו היה שבית הדין הכיר בזכות של מרוקו. בספרד ובאו"ם קראו את חוות הדעת אחרת.

רכבות, משאיות, לחם וסרדינים

מכל רחבי המדינה הגיעו מתנדבים לתחנות גיוס. לפי המקורות היו כ-306,500 מתנדבים וכ-43,500 פקידי ממשל. המדינה הפעילה רכבות מיוחדות למרקש ואלפי משאיות לדרום.

הצועדים ישנו באוהלים שנתפרו משמיכות צבא ירוקות, ואכלו לחם וסרדינים. הם קיבלו אבנטים, דגלים, קוראן ותמונות של המלך. הירוק, צבע האסלאם, נתן לצעדה את שמה.

מול הטנקים

ב-6 בנובמבר 1975 חצו הצועדים את הגבול. מולם עמדו כ-16,500 חיילים ספרדים, טנקים וקו ממוקש. לפי עיתונאי מרוקאי שסיפר על אותם ימים, כ-500 מטר הפרידו בין הצדדים.

לחיילים הספרדים ניתנה פקודה לא לתקוף, כדי למנוע טבח. הצועדים התקדמו כעשרה קילומטרים פנימה. באותם שבועות שכב הדיקטטור הספרדי פרנקו חולה קשה, והוא מת ב-20 בנובמבר.

באותו יום, 6 בנובמבר, החליטה מועצת הביטחון שהיא מצטערת על קיום הצעדה, וקראה למרוקו להוציא את הצועדים מהשטח. המלך החזיר אותם ימים אחר כך. ב-14 בנובמבר נחתמו הסכמי מדריד, וספרד התחייבה לסיים את נוכחותה עד סוף פברואר 1976. הניהול הזמני של השטח עבר למרוקו ולמאוריטניה.

מה שלא תמיד מספרים

במרוקו מספרים לפעמים שהסהרה חזרה בלי ירייה אחת. גם אנחנו כתבנו כך בעבר, וזה לא מדויק.

הצועדים היו בלי נשק, אבל הצבא לא. כבר ב-31 באוקטובר 1975, לפני הצעדה, נכנסו כוחות מרוקאים לצפון-מזרח הסהרה והתנגשו עם הפוליסריו, התנועה שדורשת עצמאות לשטח. נציגי תושבי הסהרה לא השתתפו במשא ומתן במדריד, והפוליסריו דחה את ההסכמים. אחרי הצעדה פרץ סכסוך ארוך, ומעמד השטח עדיין שנוי במחלוקת בעולם.

למה הוא הלך

סימון לוי נולד בפאס ב-1934 והיה פעיל יהודי במפלגה הקומוניסטית של מרוקו. הוא נעצר בהתקוממות של מרץ 1965 בקזבלנקה. פרופ' עלמה הקמן, שחקרה את יהודי מרוקו בשמאל, מביאה את העדות של האחיין שלו, פהד יאטה: שמונה ימים של מכות, מכות חשמל, והכרחה לשתות חומר ניקוי. לדבריה, בנים של לוי אישרו את הסיפור.

אמא שלו דחקה בו לעבור לצרפת. הוא סירב.

ב-1975 הוא הצטרף לצעדה. הוא ראה בה השבת אדמה מרוקאית, ובעלון הבחירות שלו מ-1976 כתב שהיה מהראשונים שדרכו בסהרה. זו טענה שלו על עצמו, ולא מצאנו מקור אחר שמאשר אותה.

ויש חלק שקשה לקרוא בישראל. לפי הקמן, לוי התנגד לציונות, וראה ביהודים שעלו לישראל בוגדים במולדת. רבים מהקוראים שלנו הם בדיוק המשפחות האלה. אנחנו לא מסתירים את זה, כי הוא היה כזה, ובלי זה אי אפשר להבין אותו. יהודי מרוקאי אחר בשמאל, אברהם סרפתי, תמך דווקא בפוליסריו וישב בכלא כ-17 שנה.

ב-1997 נוסד מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה, ולוי היה בין מקימיו וניהל אותו עד מותו ב-2 בדצמבר 2011. המלך שלח תנחומים, וראש הממשלה בנקיראן הגיע ללוויה.

ומה עם ישראל?

ב-17 ביולי 2023 הודיע הקבינט המלכותי של מרוקו שישראל מכירה בריבונות מרוקו בסהרה, במכתב של ראש הממשלה למלך. ישראל אישרה את זה לסוכנות הידיעות הצרפתית. זה קרה אחרי ארצות הברית, בדצמבר 2020, ושנה לפני צרפת, ביולי 2024.

6 בנובמבר היום

6 בנובמבר הוא יום חג רשמי במרוקו, ובשנה הזאת הוא חל ביום שישי. מטיילים שנמצאים אז במרוקו צריכים לקחת בחשבון שמשרדי ממשלה סגורים.

לצידו יש גם חג חדש: ב-4 בנובמבר 2025 הכריז המלך מוחמד השישי על 31 באוקטובר כיום האחדות, וב-2026 הוא צוין בפעם הראשונה.

ובין מאות אלפי הצועדים של 1975 הלך גם יהודי, שחטף ממרוקו מכות, ולא ויתר עליה. על עוד רגעים של חסן השני ושל היהודים אפשר לקרוא בסיפור על פסגת קזבלנקה של 1965.