הסלילים מקזבלנקה: מה באמת קרה בפסגה הערבית של 1965

הרילס מראה חדר מלון, אוזניות וסלילים. מה שהרילס לא יכול להראות הוא מה שנאמר עליהם אחר כך, בקולם של האנשים שהיו שם: ראש מחלקת המחקר באמ"ן, ראש המוסד וראש הממשלה.

הכתבה נשענת על הראיון של שלמה גזית לרונן ברגמן בידיעות אחרונות באוקטובר 2016, על התחקיר של ברגמן ושלמה נקדימון על פרשת בן ברכה, שפורסם בידיעות אחרונות במרץ 2015, על התיעוד של הפסגה עצמה ועל מה שידוע על המשפט בפריז. כל מה שכתוב כאן מופיע באחד המקורות שבסוף הכתבה. מה שלא מופיע, לא נכתב. כשהמקורות סותרים זה את זה, כתוב כאן שהם סותרים.

למה מלך ערבי עזר לישראל

הסיפור לא מתחיל ב-1965. לפי הערך העברי על פרשת בן ברכה, המוסד החל לשתף פעולה עם השירותים החשאיים של מרוקו בראשית שנות השישים, ביוזמת המלך חסן השני. אנשי המוסד אימנו את אנשי המודיעין המרוקאי, ובתמורה קיבלו אפשרות לפעול בשטח מרוקו.

אותן שנים הן שנות מבצע יכין. בין 1961 ל-1964 יצאו ממרוקו כ-90 אלף יהודים, ומרוקו קיבלה תשלום עבור כל אחד מהם. בשביל משפחות רבות בישראל, אלה השנים שבהן סבא וסבתא עלו.

ויש עוד הקשר, שהמקורות לא מציגים כסיבה אבל קשה להתעלם ממנו. באוקטובר 1963, שנתיים לפני הפסגה, פרצה מלחמת החולות בין מרוקו לאלג'יריה. מצרים של נאצר שלחה לאלג'יריה כאלף חיילים וציוד צבאי, וחייליה לחמו לצד האלג'יראים נגד צבא מרוקו. ב-20 באוקטובר 1963 הודיעה מרוקו שתפסה מסוק של צבא אלג'יריה ובו חמישה קצינים מצרים. שנתיים אחר כך ישב נאצר בקזבלנקה כאורח של חסן השני.

הפסגה: 13 עד 17 בספטמבר 1965

בספטמבר 1965 אירח המלך חסן השני בקזבלנקה את פסגת הליגה הערבית, השלישית במספר. הגיעו אליה 13 משלחות. נאצר ממצרים, המלך פייסל מסעודיה, המלך חוסיין מירדן, בומדיין מאלג'יריה, ולצידם מנהיגי סוריה, עיראק, סודן, לבנון, כווית, לוב ותימן, ויו"ר אש"ף אחמד שוקיירי. תוניסיה החרימה את הפסגה בגלל סכסוך עם מצרים.

המנהיגים לא הגיעו לבד. איתם באו ראשי הצבא והמודיעין. על השולחן היו שתי שאלות: האם מדינות ערב מוכנות למלחמה בישראל, ואם כן, האם להקים פיקוד ערבי משותף.

על הנייר הפסגה הסתיימה בהחלטות כלליות: אישור "אמנת הסולידריות הערבית" ותמיכה בעניין הפלסטיני. יומיים לפני שנפתחה, ב-11 בספטמבר, אישרו שרי החוץ בקזבלנקה את "פרוטוקול קזבלנקה", שהבטיח לפליטים הפלסטינים במדינות ערב זכויות עבודה, תנועה ומסמכי מעבר. בשאלות שבאמת עמדו על השולחן, המלחמה והפיקוד המשותף, לא התקבלה הכרעה. מה שנאמר עליהן בחדרים הסגורים הגיע לכתובת אחרת.

הצוות שקיבל קומה במלון, וסולק יום לפני

לפי הדיווחים משנת 2016, מרוקו הקצתה קומה שלמה במלון לצוות משותף של המוסד והשב"כ, יחידה שנקראה "ציפורים". בראשה עמדו רפי איתן וצבי מלחין.

יום לפני פתיחת הפסגה הורה המלך לאנשי הצוות לעזוב. הוא חשש שהם יתגלו. המבצע לא בוטל. לפי אותם דיווחים, אחרי שהפסגה הסתיימה מסרו המרוקאים לישראל את כל ההקלטות, בלי הגבלה. רפי איתן סיפר שהמרוקאים "נתנו לנו את כל המידע שהיה דרוש".

שם המלון לא נקוב באף אחד מהמקורות, ולכן גם לא כאן.

מה היה בסלילים

ההקלטות הגיעו למחלקת המחקר של אמ"ן. שם פוענחו, תומללו ותורגמו לעברית. בראש המחלקה עמד אז שלמה גזית, שנעשה ראש אמ"ן כעבור תשע שנים, ב-1974.

בראיון לרונן ברגמן, שפורסם בידיעות אחרונות ב-14 באוקטובר 2016 לרגל צאת ספרו "בצמתים מכריעים", אמר גזית: "ברמה הצבאית ידענו עד כמה הן לא מוכנות למלחמה". ועל צבא מצרים: "הגענו למסקנה שהשריון המצרי במצב עלוב ואינו מוכן לקרב". לדבריו, גם הדיבורים על אחדות ערבית לא שיקפו הסכמה אמיתית בין המנהיגים.

בהקלטות נשמע גם ויכוח סוער בין נאצר לבין המלך חוסיין. זו השורה שנכנסה לרילס כ"צועקים זה על זה".

המחיר: בן ברכה, ו"זה לא מריח לי טוב"

מהדי בן ברכה היה מנהיג האופוזיציה במרוקו ויריבו החריף של המלך. ב-1965 הוא חי בגלות. את רעיון דרך האחדות מ-1957, שסיפרנו עליה בפרק 2, הגה הוא.

לפי התחקיר של ברגמן ונקדימון, ב-1 באוקטובר 1965, שבועיים אחרי הפסגה, פנו המרוקאים לאנשי המוסד בפריז. הם ביקשו דירת מסתור, אמצעי הסוואה ודרכונים מזויפים, וביקשו שישראל תעקוב בשבילם אחרי בן ברכה.

ב-4 באוקטובר דיווח ראש המוסד מאיר עמית לראש הממשלה לוי אשכול על הבקשה. לפי התחקיר, עמית אמר לו שהמרוקאים איתרו את בן ברכה בפריז, ושהמלך חסן נתן הוראה לחסל אותו. אשכול הגיב ביידיש, במשפט שנשאר מאותה שיחה: "זה לא מריח לי טוב". ואחר כך הוסיף: "כבר סיכמנו פעם שדי".

המוסד נענה בכל זאת לחלק מהבקשות. ב-12 באוקטובר, לפי אותו תחקיר, ביקש אחמד דלימי, מבכירי המודיעין המרוקאי, גם לוחיות רישוי מזויפות ורעל. ולפי ספרו של שמואל שגב "הקשר המרוקני", המוסד מסר למרוקאים את קצה החוט שאיפשר לאתר את בן ברכה בז'נבה ולפתות אותו להגיע לפריז.

ב-29 באוקטובר 1965, סמוך לבראסרי ליפ בשדרות סן ז'רמן בפריז, ניגשו אל בן ברכה שני שוטרים צרפתים וביקשו שיתלווה אליהם. הוא הובל לבית מחוץ לפריז, ומאז לא נראה. ב-5 בנובמבר דיווח עמית לאשכול שהאיש נהרג.

מה קרה לגופה, איש לא יודע בוודאות, והגרסאות סותרות זו את זו. לפי ברגמן ונקדימון, בן ברכה מת בזמן חקירה בידי אנשי המודיעין המרוקאי, וגופתו נקברה ביער סן ז'רמן. לפי שמואל שגב, הוא נקבר בחשאי מתחת לאי תנועה בפריז. סוכן מרוקאי לשעבר, אחמד בוח'ארי, טען ב-2001 שהגופה הושמדה באמבט של חומצה. הגופה לא נמצאה עד היום.

הפרשה מתפוצצת: פריז, רבאט וירושלים

בצרפת הפרשה הפכה לשערורייה. הנשיא שארל דה גול זעם על כך ששוטרים צרפתים השתתפו בחטיפה. צרפת הוציאה צו מעצר בינלאומי נגד שר הפנים של מרוקו, הגנרל מוחמד אופקיר, ודרשה להדיח אותו. כשחסן השני סירב, החזיר דה גול את שגריר צרפת ממרוקו.

המשפט נפתח בפריז בספטמבר 1966 והסתיים ביוני 1967. שני שוטרים צרפתים נשלחו לכלא. אופקיר ודלימי נידונו שלא בפניהם למאסר עולם. אופקיר עצמו מת באוגוסט 1972, אחרי ניסיון הפיכה נגד המלך. הגרסה הרשמית הייתה התאבדות, ובתו מלכה סיפרה שראתה בגופו חמישה פצעי ירי.

בישראל הפרשה הגיעה עד הדרג העליון. איסר הראל, אז יועצו של אשכול, טען שהמדינה הייתה מעורבת בחיסול פוליטי שלא הייתה צריכה להיות קשורה אליו, ודרש לחקור. ועדה חשאית בראשות יגאל ידין וזאב שרף קבעה שאשכול אכן אישר את מעורבות המוסד, ושפעולותיו ופעולות עמית היו תקינות ביסודן. הראל התפטר.

בדצמבר 1966 יצא השבועון "בול" עם כותרת ראשית: "ישראלים בפרשת בן־ברקה?". משטרת ישראל והשב"כ פשטו על המערכת והחרימו את הגיליונות. המו"ל שמואל מור והעורך, המשורר מקסים גילן, נעצרו לפי תקנות לשעת חירום. בעסקת טיעון נגזרה עליהם שנת מאסר, והם שוחררו אחרי ארבעה חודשים וחצי. בדיעבד, מה שפרסמו היה נכון.

ששת הימים, ומכתב של ראש המוסד

פחות משנתיים אחרי הפסגה, ב-5 ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. לפי גזית, מה שנשמע בסלילים מקזבלנקה חיזק את ההערכה שצבאות ערב אינם מוכנים למלחמה.

כאן צריך לדייק: אף אחד מהמקורות לא אומר שהסלילים הם שהכריעו את המלחמה. מה שכן נאמר, בשמם של ראשי המודיעין, הוא שהמידע תרם לביטחון של צה"ל לקראתה. מאיר עמית כתב לאשכול שהמבצע במרוקו היה אחד מרגעי השיא של המודיעין הישראלי.

איך זה נחשף: שני חצאים, חמישים שנה

החצי של בן ברכה דלף כבר ב-1966, והמדינה עצרה את מי שפרסם אותו. פרטיו המלאים נחשפו רק ב-2015, בתחקיר של ברגמן ונקדימון, שנשען על מסמכים מהארכיונים.

החצי של הסלילים נשאר סוד עוד יותר. במשך 51 שנה הוא לא יצא מהחדרים הסגורים, עד שגזית סיפר אותו בראיון לידיעות אחרונות באוקטובר 2016. משם הגיע לעיתונות בעולם.

שני החצאים שייכים לאותו סיפור. אי אפשר לספר על הסלילים בלי לספר על המחיר, ולכן גם הרילס מספר את שניהם.

מה מתועד ומה לא

מתועד, בכמה מקורות: הפסגה בקזבלנקה, 13 עד 17.9.1965, 13 משלחות, החרם של תוניסיה, ואי ההכרעה בשאלת המלחמה והפיקוד המשותף.

מתועד, ידיעות אחרונות 2016: הקומה במלון לצוות "ציפורים", הסילוק יום לפני הפתיחה, והמסירה של ההקלטות לישראל אחרי הפסגה.

מיוחס לשלמה גזית: שההקלטות הראו שמדינות ערב אינן מוכנות, ושהשריון המצרי במצב עלוב.

מיוחס למאיר עמית: שהמבצע היה אחד מרגעי השיא של המודיעין הישראלי.

מתועד, ברגמן ונקדימון 2015: הבקשה המרוקאית ב-1.10.1965, הדיווח לאשכול ב-4.10 ותגובתו, והחטיפה ב-29.10.1965.

מתועד, המשפט בפריז: הרשעת השוטרים הצרפתים, ומאסר עולם שלא בפניהם לאופקיר ולדלימי.

שנוי במחלוקת: נסיבות המוות של בן ברכה, מה נעשה בגופה, והיקף המעורבות של המוסד.

הקשר ולא מניע: מלחמת החולות ב-1963 והשתתפות מצרים בה. אף מקור לא אומר שבגללה עזר המלך לישראל.

לא נקוב במקורות: שם המלון.

לא נכתב כאן, כי אף מקור לא אומר את זה: שבזכות ההקלטות ישראל ניצחה במלחמת ששת הימים.

בימוי ולא עובדה: הסצנות ברילס משוחזרות בבינה מלאכותית, והדמויות בהן דומות לאנשים האמיתיים ואינן צילום שלהם. המלכים מופיעים ברילס, וכאן, בצילומים מקוריים בלבד.

קזבלנקה היום

את המלון של 1965 אי אפשר לבקר, כי אף מקור לא אומר איזה היה. את העיר שבה ישבו המנהיגים אפשר. עמוד קזבלנקה באתר מרכז את מה שכדאי לראות בה, ועמוד השורשים של קזבלנקה מספר על הקהילה היהודית בעיר, שרבים מבניה עלו לישראל בדיוק בשנים שבהן התרחש הסיפור הזה.

פרק שלישי בסדרת חסן השני

זה הפרק השלישי בסדרה על המלך חסן השני. בפרק 1, "הנוסע עם התחפושת", אותו מלך מארח ב-1977 את משה דיין ברבאט. בפרק 2, "הנסיך בבית הכנסת", הוא עוד יורש העצר, בתפילת יום כיפור 1957.