רבי יהודה בן עטר והאריות של פאס

יום שלם ולילה שלם הוא היה בגוב של אריות, בפאס. ואז יצא משם חי. כך כתב החיד"א, כארבעים שנה אחרי מותו של רבי יהודה בן עטר, ששמע את הסיפור "מפי רבנן קדישי חכמי המערב". וכך חרוט עד היום על הקבר שלו, בבית העלמין היהודי של פאס: "ונשאר שם לילה ויום, ולא הזיקוהו כלל".

מתחת לכתובת הזאת חרוט אריה. אספנו כאן את כל מה שהמקורות אומרים על האיש, ואמרנו בגלוי איפה הם שותקים.

צורף שעמד בראש בית הדין

רבי יהודה בן עטר נולד בפאס ב-1655 ונפטר בה ב-1733. אביו היה רבי יעקב, וסבו, רבי אברהם, היה מרבני פאס, "מקובל וחסיד".

בשנת התנ"ח, 1698, כשהיה בן 43, מונה לדיין בפאס. הוא עמד בראש בית הדין של העיר, ועל המצבה הוא נקרא "אב בית דין מקודש".

אבל את הפרנסה שלו הוא לא לקח מהקהילה. "ולא נהנה מקופת הצבור כלל", כתב יוסף בן נאים בספרו "מלכי רבנן", "והיה נהנה מיגיע כפו". הוא היה צורף: עשה טבעות ונזמים מזהב, ומזה חי. גם על המצבה כתוב: "ומעולם לא נהנה מצבור כי אם מיגיע כפו".

בן נאים מוסיף פרט מפתיע. גם בימיו, ב-1931, כמאתיים שנה אחרי מות הרב, עוד נמצאו בפאס נזמים של זהב טהור שעשה בידיו. הם היו אצל משפחות לא יהודיות בעיר, ששמרו עליהם כחפצים "חביבים ויקרי הערך".

כל הקהל בא לנשק את ידיו

איך מכבדים רב שלא לוקח שכר? בפאס מצאו דרך. "במועדות היו עושים לו כבוד כל קהל פאס", כותב בן נאים. ובכל בית כנסת, "כשגומרים התפלה היו כל הקהל הולכים לביתו לנשק ידיו".

יהודי פאס קראו לו "רבי אל כביר", הרב הגדול. כך כתב רבי יעקב משה טולידאנו בספרו "נר המערב" ב-1911, וכך חרוט גם על המצבה: "בשם רבי לכביר".

שבועה בשמו

החיד"א כתב עליו שהיה "מלומד בנסים", ושנשבעים בשמו. המצבה אומרת את מה שכל יהודי בפאס ידע: "והנשבע בשמו לשקר ימות", גם בחייו וגם אחרי מותו.

זה לא היה רק סיפור על נס. זה היה כלי של צדק. לפי "מלכי רבנן", גם ב-1931 עוד נשבעו בשמו "אנשים ונשים". ומי שהיה חייב לחברו שבועה בבית הדין, החבר יכול היה לדרוש שיקבל עליו את השבועה "לפני קבר מוהריב"ע", כלומר ליד קברו של רבי יהודה בן עטר.

ויש עוד. החיד"א כותב שגם אחרי מותו יוחסו לו נסים, ועל המצבה חרוט ש"משרתת שלו ראתה אליהו".

איך הוא הגיע לגוב? כאן המקורות שותקים

זו השאלה שכולם שואלים, והתשובה הכנה היא: לא יודעים. החיד"א, טולידאנו, "מלכי רבנן" והמצבה מספרים שהוא הושלך לגוב. אף אחד מהם לא כותב למה, מי השליך אותו, או באיזו שנה זה קרה.

לפי סיפור שמסופר כיום, ברשת ובוויקיפדיה העברית, מושל העיר השליך אותו לכלא ודרש כופר. כשלקהילה לא היה כסף לפדות אותו, הוא נזרק לאריות. בגרסה אחרת זה היה הסולטן ולא המושל. הסיפור הזה נכנס לוויקיפדיה העברית ביוני 2017, בלי מקור. ההערה שם מפנה לחיד"א, ואצל החיד"א הוא לא מופיע. לכן אנחנו מביאים אותו כמסורת מאוחרת, לא כעובדה.

ויש גם אתרים שמספרים את סיפור הגוב על רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים". גם לזה לא מצאנו מקור.

מה שכן מתועד הוא הרקע. אלה היו ימים קשים ליהודי פאס. בשנת התס"א, 1701, "מלכי רבנן" מוצא את רבי יהודה במקנס, "לרגלי הרדיפות שהיו בפאס".

ובאותו ספר יש עדות קשה עוד יותר, על אדם אחר. ב-1761, כעשרים ושמונה שנה אחרי מות רבי יהודה, הואשם רבי שמואל בן מלכא בפאס בעלילה של מטבע מזויף. הכו אותו, שיסו בו כלבים, ואחר כך הורידו אותו לגוב אריות. הוא מת בבית הסוהר באותו ערב.

גוב אריות בפאס, שאליו הורידו יהודי, לא היה אגדה. רבי שמואל בן מלכא לא שרד אותו.

יום ולילה בגוב

מה קרה בתוך הגוב? כמה אריות היו שם? האם התפלל, למד, ישב בשקט? אף מקור לא מספר. כל מה שנכתב הוא שלושה דברים: שהוא הושלך לגוב, שנשאר שם יום ולילה, ושיצא בלי פגע.

"הושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה"
החיד"א, "שם הגדולים"

טולידאנו כותב כמעט אותו דבר: "פעם אחת, הושלך לגוב אריות ונשאר יום ולילה שם ואחר כך ניצול". והמצבה, שמביאה את דברי החיד"א, מוסיפה שלוש מילים: "ולא הזיקוהו כלל".

אנחנו לא נמלא את הלילה הזה בפרטים שאיש לא כתב. מה שנשאר בידינו מספיק: עדות שעברה מפה לאוזן בין חכמי המערב, עד שהחיד"א העלה אותה על הכתב.

האריה השני: שלוש מילים על הדף

ב"מלכי רבנן" יש סיפור אריה נוסף, והמחבר מציין בעצמו מאיפה הוא: מאביו, "ששמע מהראשונים". זו מסורת שעברה בעל פה, וכך אנחנו מביאים אותה.

חכם אחד כתב השגה, כלומר ביקורת, על פסק דין של רבי יהודה. פתאום "נשא עיניו וראה את האריה רובץ לפניו". הוא ברח וצעק שאריה בא להרוג אותו. אנשים נכנסו לחדר, ולא מצאו שום אריה.

אחר כך הסבירו לו שיהודה הוא האריה, כמו שכתוב "גור אריה יהודה". ועל הדף שעליו כתב את הביקורת מצאו כתובות שלוש מילים: גור אריה יהודה. "ולא נודע מי כתב".

הקהילה שנשאה את עצמותיו

רבי יהודה לא נשאר במקום שבו נקבר. שלוש פעמים העבירו את עצמותיו, ובכל פעם הקהילה לקחה אותו איתה.

בשנת התק"ן, 1790, בימי הסולטן מולאי יזיד, יהודי פאס נאלצו לצאת מהמלאח. הם לקחו איתם את עצמותיו וקברו אותו מחדש, באזור שער באב גיסה. על המצבה המקום נקרא "לג'יסא".

בסוף שבט התקנ"ב, בתחילת 1792, הם חזרו למלאח. והחזירו גם אותו.

והפעם השלישית: לפי "מלכי רבנן", כשהמלך מולאי אלחסן לקח את בית הקברות הישן, שליד הארמון, העבירו את העצמות שוב, למקום שבו הוא קבור היום. על המצבה חרוט גם התאריך: כ"ה בחשוון התרמ"ד, סוף 1883.

כמאה וחמישים שנה אחרי מותו, אחרי שלוש העברות, הקהילה עדיין נשאה אותו איתה.

המצבה בפאס היום

הקבר עומד היום בבית העלמין היהודי של פאס. המצבה מצופה בזליג', פסיפס של אריחים שחורים ולבנים, ועליה לוח שיש בכתב עברי. הלוח נפתח במילים "כאן נגנזו עצמות קדושות", ומספר את כל הסיפור: הכינוי "רבי לכביר", שלוש ההעברות, הגוב, השבועה, והפרנסה מיגיע כפיו.

מתחת ללוח, בתוך מסגרת, יש תבליט של אריה רובץ, לבן על רקע שחור. מעליו, בקשת, חרוט "גור אריה יהודה". ולצידו חרוטות שנות הלידה והפטירה: 1655 ו-1733.

כדאי לדעת: "גור אריה יהודה" הוא פסוק מספר בראשית, וסמל מוכר לשם יהודה. לכן אי אפשר לקבוע שהאריה על המצבה מתאר דווקא את הגוב. מה שבטוח: על אותה אבן חרוט אריה, וכתוב סיפור הגוב.

אם אתם מגיעים לפאס: בית העלמין היהודי נמצא בפינת המלאח, ברובע פאס אל-ג'דיד, סמוך לארמון המלכותי. הקבר של רבי יהודה בן עטר נמצא ליד קברי רבני משפחת הצרפתי. צמוד לבית העלמין פועל גם מוזיאון לתרבות היהודית המרוקאית, ועוד על הרובע תמצאו בעמוד השורשים של פאס.

מה שנשאר

צורף שלא לקח שקל מהקהילה. דיין שאנשים פחדו לשקר בשמו. אדם שעבר לילה שלם בגוב של אריות. וקהילה שלא השאירה אותו מאחור, גם כשנאלצה לעזוב את הבית שלה.

כמעט שלוש מאות שנה אחרי מותו, האריה עדיין רובץ על הקבר שלו בפאס. מי שעומד מולו עומד מול חלק מהסיפור של כולנו: קהילה שידעה לכבד את הגדולים שלה, ולשאת אותם איתה לאן שהלכה.

נכתב על ידי צוות המרכז למטייל במרוקו