האויבת: איך איראן הפכה מבעלת ברית של מרוקו לאויבת

הכתבה נשענת על מסמכים מהתקופה: מברקים של שגרירות ארה"ב ברבאט, מזכר של משרד החוץ האמריקאי מ-1976 ומסמך של ה-CIA ממרץ 1980, כולם באוסף הרשמי FRUS. לצידם דיווח של TIME מאפריל 1979, הביוגרפיה של השאה מאת ויליאם שוקרוס ומקורות מרוקאים. כל מה שכתוב כאן מופיע באחד המקורות שבסוף הכתבה. כשמקור אחד בלבד מספר משהו, כתוב כאן מי מספר. כשהמקורות סותרים זה את זה, כתוב כאן שהם סותרים.

שני מלכים, ברית אחת

בשנות השבעים איראן של השאה מוחמד רזא פהלוי ומרוקו של חסן השני היו בעלות ברית. ב-1976 שתיהן היו בין המייסדות של "מועדון הספארי", ברית סודית של שירותי מודיעין שחברו בה גם מצרים, סעודיה וצרפת. המועדון התפרק בפועל כשהשאה נפל.

באותה שנה נשלח מזכר של משרד החוץ האמריקאי להנרי קיסינג'ר, מ-10 בפברואר 1976. לפיו מרוקו, שנלחמה אז בפוליסריו בסהרה, הגישה לאיראן ולירדן "רשימת קניות": טילים נגד טנקים, טילי כתף נגד מטוסים, תותחים מתנייעים ומטוסי F-5. שר החוץ האיראני אמר לשגריר האמריקאי שאיראן רוצה לספק למרוקו כמה שיותר מהציוד הזה, וביקש את אישור ארה"ב. המזכר לא מאשר שהציוד סופק בפועל.

בשנים האלה איראן של השאה קיימה קשרים הדוקים גם עם ישראל. אחרי המהפכה נמסר בניין הנציגות הישראלית בטהרן לאש"ף.

לפי דיפלומטים מרוקאים שצוטטו באתר Yabiladi, כשחסן השני ביקר בטהרן באפריל 1968, השאה נסע איתו ברחובות העיר במכונית פתוחה, לראשונה בחייו, ואמר לו: "איתך לא יקרה לי כלום". זה מקור אחד, בלי תיעוד מהתקופה.

ינואר 1979: הדלת שנפתחה במרקש

ב-16 בינואר 1979 עזב השאה את איראן. הוא עצר במצרים, באסואן, וב-22 בינואר הגיע למרוקו בהזמנת חסן השני. קודם שהה במרקש, בארמון ג'נאן אל-כביר, ואחר כך ברבאט, בארמון דאר א-סלאם. לפי Yabiladi, המלך קיבל אותו בעצמו בשדה התעופה.

המלך העמיד לרשותו מטוס 747 של רויאל אייר מרוק. ארה"ב, בעלת בריתו הוותיקה של השאה, לא הבטיחה לו לא ביטחון ולא חסינות, וחיפשה לו בשקט מדינה אחרת. לפי מברק של שגרירות ארה"ב ברבאט מ-29 בינואר 1979, המלך אמר לשגריר האמריקאי שמתחילים לתהות מה שווה להיות בעל ברית של האמריקאים. הרמז היה לשאה.

"שאה אחד במרוקו מספיק"

בתוך מרוקו התעורר לחץ. איסלאמיסטים יצאו נגד האירוח, והיה חשש מהתלקחות. לפי מקורות מרוקאים מאוחרים, הופיעה על קירות רבאט כתובת: "שאה אחד במרוקו מספיק". הרמז היה למלך עצמו.

לפי ויליאם שוקרוס, בספרו על השנה האחרונה של השאה, המלך שלח אליו שליח, פקיד אמריקאי לשעבר שעבד אז בשביל מרוקו, וביקש ממנו לעזוב מהר ככל האפשר. השאה ביקש מ"אחי המוסלמי" עשרה ימים, והמלך נתן לו שבוע.

ב-30 במרץ 1979 טס השאה ממרוקו לבהאמה. השבועון TIME כינה את חסן השני "המארח המסויג".

כאן המקורות לא מסכימים. Morocco World News כותב שחסן השני עמד איתן מול הלחץ. שוקרוס כותב שהוא ביקש מהשאה ללכת. שני הדברים נכונים במידה מסוימת: המלך אירח את השאה כשכמעט כל העולם סגר לו את הדלת, ואחרי כחודשיים ביקש ממנו ללכת.

גם אחרי שהשאה עזב, המלך לא ניתק את הקשר. ב-3 באפריל 1979 הוא דיווח לנשיא קרטר שהשאה אמר לו שהוא "גמור" ולא יחזור עוד לכס. הוא ביקש עזרה: בנק אמריקאי הקפיא צ'קים של השאה בסך כ-450 אלף דולר, לבקשת הבנק המרכזי של איראן.

חסן השני וחומייני: שני ערוצים

הסיפור לא שחור ולבן. לפי Yabiladi, עוד לפני המהפכה, באוקטובר 1978, שלח חסן השני את יועצו עבד אל-הדי בוטאלב אל חומייני. באותה שנה נפגש עם חומייני לפחות פעמיים השגריר המרוקאי בבגדד, ההיסטוריון עבד אל-הדי תאזי. ב-28 באפריל 1979, חודש אחרי שהשאה עזב, מונה תאזי לשגריר מרוקו באיראן. ליגת העולמא של מרוקו שלחה לחומייני ברכות בפברואר ובמאי 1979.

כלומר, המלך אירח את השאה ובאותו זמן שמר על ערוץ פתוח לשלטון החדש.

פברואר 1980: ההכרה באלג'יריה

הערוץ נסגר בחורף שאחרי. לפי מסמך של ה-CIA ממרץ 1980, "איראן: ייצוא המהפכה", בסוף פברואר 1980 ביקר באלג'יריה סודייפי, ראש המחלקה ל"תנועות שחרור לאומיות" במשרד החוץ האיראני, והעניק את ההכרה הדיפלומטית של איראן לרפובליקה הסהרווית, הזרוע המדינית של חזית הפוליסריו. Yabiladi וויקיפדיה נוקבים בתאריך 27 בפברואר 1980.

זו הייתה פגיעה בנקודה הרגישה ביותר של הממלכה. הפוליסריו, בגיבוי אלג'יריה, נלחם אז במרוקו על הסהרה המערבית, וזו הייתה המלחמה של חסן השני.

המקורות המרוקאים מציגים את ההכרה כנקמה על אירוח השאה. מסמך ה-CIA מציג אותה כחלק מייצוא המהפכה, ולא מזכיר את השאה. אנחנו לא מכריעים ביניהם.

מי ניתק את היחסים, ומתי

על זה המקורות חלוקים, ויש לפחות ארבע גרסאות:

• Yabiladi בצרפתית: מרוקו הודיעה על ניתוק מיד אחרי ההכרה, בפברואר 1980.
• Yabiladi באנגלית ו-Morocco World News: מרוקו ניתקה ב-1981.
• ויקיפדיה: איראן ניתקה בינואר 1981, יחד עם הניתוק מירדן, בגלל התמיכה של שתיהן בעיראק במלחמת איראן-עיראק.
• מחקר צרפתי מאוניברסיטת גרנובל: הניתוק הראשון היה כבר ב-1979.

אף אחת מהגרסאות לא מביאה מסמך מהתקופה. לכן ברילס נאמר רק שהיחסים נקרעו. מה שכן ברור: הם לא חודשו עד דצמבר 1991.

מה המלך קיבל, ומה נשאר

לפי האתר GlobalSecurity, באוקטובר 1979 הציע ממשל קרטר למרוקו חבילת נשק של 235 מיליון דולר, ובה 20 מטוסי F-5E, וחזר בו מההסתייגות שלו לחמש את מרוקו למלחמה בסהרה. אחת הסיבות שנמנו: המקלט שחסן השני נתן לשאה, בעל ברית אמריקאי.

השאה מת בקהיר ב-27 ביולי 1980. אחרי מותו עבר הבן, יורש העצר רזא פהלוי, לגור במרוקו, וחי בה בשנות השמונים. ב-1985 סיים שם תואר ראשון במדע המדינה, בלימודים בהתכתבות עם אוניברסיטת דרום קליפורניה.

האלמנה, פרח פהלוי, אמרה בראיון לאתר המרוקאי אל-דאר ביוני 2025: "גם כשהייתי בקהיר, הוד מלכותו המלך חסן השני היה שולח לי כל מה שהייתי צריכה במטוס. אף פעם לא הרגשתי לבד."

1982: "חומייני כופר"

לפי שלושה מקורות מרוקאים, ב-1982 כינס חסן השני בקזבלנקה את המועצה העליונה של חכמי הדת, והם הוציאו פתווה שקבעה שחומייני כופר. אף אחד מהמקורות האלה אינו מהתקופה עצמה.

למלך מיוחס גם המשפט "אם חומייני מוסלמי, אז אני לא". לא מצאנו לו מקור מתועד עם תאריך, ולכן הוא לא נכנס לרילס.

ומה אחר כך

היחסים חודשו בדצמבר 1991. מאז מרוקו ניתקה אותם שוב פעמיים, ב-2009 וב-2018. אבל זה כבר הסיפור של הבן, המלך מוחמד השישי, והוא יקבל פרק משלו.

זה פרק 4 בסדרה על המלך חסן השני. בפרק 1, "הנוסע עם התחפושת", סיפרנו על השר שהגיע למרוקו בסתר ב-1977. בפרק 2, "הנסיך בבית הכנסת", על יום כיפור 1957. בפרק 3, "הסלילים מקזבלנקה", על הפסגה הערבית של 1965.